גזר דין בתיק ת"פ 76-12

1.         הנאשם הורשע לאחר שמיעת הוכחות בעבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

עובדות המקרה תוארו בהרחבה בהכרעת הדין המפורטת שניתנה, ועל כן אחזור עליהן בקצרה בלבד. ביום 8.8.12 בשעה 16:00 או בסמוך לכך, צעדה המתלוננת, צעירה בת 30, ברח' פנקס בבת-ים. הנאשם התקרב לעברה, קפץ עליה כששתי ידיו מושטות, אחז בשדיה תוך שהוא ממשש וחופן אותם במשך חצי דקה עד דקה, וזאת מבלי לאפשר לה לנוע, ותוך כדי שהוא אומר לה "הייתי חייב הייתי חייב".

2.         טרם אדרש לשיקולי הענישה השונים, אתייחס במספר משפטים להתנהלות ההליך, עד לשלב הרשעת הנאשם. ראיות התביעה בהליך נשמעו ביום 11.12.12, כאשר בפתח ישיבת יום 16.12.12, אשר תוכננה לשמיעת ראיות ההגנה, הודיע הנאשם כי הוא מבקש לפטר את סניגורו ולהודות בעובדות כתב האישום. הנאשם הסביר את בקשתו הראשונה בטרוניות שונות שהפנה כלפי הסניגור, ואת בקשתו השנייה בכך שאינו עומד בלחץ. עוד ציין הנאשם כי גורמים שונים הפעילו לחץ על המתלוננת, וכי הוא מוכן ללכת לבית הסוהר בידיעה שאיש לעולם לא יידע האם הוא ביצע או לא ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. בהחלטתי שניתנה באותה ישיבה, דחיתי את שתי בקשות הנאשם. ציינתי כי הסניגור עשה מלאכתו נאמנה, ואין בידי לקבל הודאה המבוססת על אותן הנמקות שהעלה הנאשם, מה גם שהתרשמתי כי הודאתו אינה אותנטית. בנסיבות אלה, הוריתי על פתיחת פרשת ההגנה. הנאשם בחר שלא להעיד, ולאחר שמיעת סיכומי הצדדים, הורשע הנאשם על יסוד הראיות השונות שהציגה התביעה, ומבלי שניתן משקל כלשהו להימנעות הנאשם מליתן עדות. לאחר הכרעת הדין, במסגרת החלטתי מיום 23.12.12, ולאחר ששוכנעתי כי הנאשם אינו משתף פעולה עם סניגורו ואינו מתכנן לשתף פעולה עם סניגור אחר מטעם הסניגוריה הציבורית (בהחלטה קודמת הוריתי על מינוי סניגור אחר לאחר הכרעת הדין), נעתרתי לבקשתם המשותפת של הסניגוריה הציבורית והנאשם, ושחררתי את הסניגוריה הציבורית מייצוג הנאשם בהתאם להוראות סעיף 17(ב) לחסד"פ. טיעוני הצדדים לעונש נדחו על מנת לאפשר לנאשם להיערך כדבעי.

טיעוני הצדדים

3.         התובע, עו"ד אלירם גלעם, ביקש לקבוע מתחם ענישה הנע בין 12 חודשים ברף התחתון ל-30 חודשים ברף העליון, ועתר להשתת עונש בחריגה לחומרה מהמתחם, וזאת נוכח עברו הפלילי המכביד של הנאשם. התובע הפנה לגיליון הרשעותיו של הנאשם, הכולל עשרות עבירות (מהן עשרות עבירות מין), לחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות, לקביעות שיפוטיות קודמות אודות הנאשם, לנזק שנגרם למתלוננת ולצורך להגן על הציבור מפני מעשיו של הנאשם, וזאת בהיעדר כל אופק שיקומי-טיפולי.

4.         הנאשם הביע חרטה על מעשיו, ואף הציע לכתוב מכתב התנצלות למתלוננת, אשר לטעמו - ייתכן ויועיל בהפחתת חששותיה ופחדיה. הנאשם התייחס לעברו הפלילי, וציין כי הגם שעברו הפלילי מכביד ("בעייתי ומפוקפק", כלשונו), הרי שמעשיו נובעים, בין היתר, מהיעדר אוזן קשבת או הענקת טיפול הולם לבעיותיו. הנאשם ציין כי הוא בעל מודעות עצמית, רצון גבוה, אך לאורך השנים לא השכילו הרשויות השונות לשלבו בטיפול מתאים, ואף אם הוא נוטל על עצמו 99% מהאשמה, הרי נותר אחוז אחד הנופל לפתחן של הרשויות השונות. הנאשם הסביר כי "בכל פוגע יש אדם שנפגע אי פעם בעברו" וציין כי גם הוא נפגע בתור ילד קטן, ואם היה מזדמן לטיפול על ידי איש מקצוע, ייתכן ומעשיו היו נמנעים. הנאשם חתם את טיעונו בבקשה לזכות לטיפול לאחר תקופת מאסרו.

דיון והכרעה

5.         המעשה אותו ביצע הנאשם הוא מעשה חמור, הן בהיבט הפיזי שלו, והן באותו היבט הקשור לשלמות הגוף ולכבוד האדם. כאשר מעשה זה מבוצע ע"י עבריין מין סדרתי וחסר תקנה כדוגמת הנאשם, התוצאה העונשית חייבת להיות כזו אשר תיתן ביטוי הן לחומרת המעשים והן לצורך בהגנה על הציבור.

אפנה כעת לסקירת שיקולי ענישה בהתאם למתווה הקבוע בתיקון 113 לחוק העונשין.

קביעת מתחם העונש ההולם

6.         מתחם העונש ההולם צריך ליתן ביטוי לערכים המוגנים אשר נפגעו כתוצאה מהמעשה העברייני, ובמקרה דנן ניתן להצביע על אותם ערכים של שלמות הגוף וכבוד האדם. בעבירה של מעשה מגונה, בוודאי בנסיבותיו של המקרה דנן, יש מימד בלתי מבוטל של השפלה וביזוי. על המתחם ליתן ביטוי אף לרמת התכנון של העבירה ולנזק שנגרם כתוצאה מביצוע העבירה. בענייננו, מדובר בפגיעה משמעותית ביותר בקורבן העבירה, אשר העידה בביהמ"ש ולא ניתן היה שלא להתרשם מהפחד התהומי שחשה במעמד העדות ומהשפעות המעשה העברייני על נפשה. המתלוננת התנהלה באומץ רב לאורך ההליך, אך ניכר היה, וכך אף ציינה בעדותה, כי התנהלותה הייתה כרוכה בקונפליקטים רבים הנובעים, בין היתר, מאותו פחד מן הנאשם. יש לזכור כי חלק מהשפעת המעשה העברייני קשור בקושי להתגונן מפניו, בוודאי כאשר מדובר בפעולה טריוויאלית כמו צעידה ברחוב המצוי בטבורה של עיר, בשעת יום, ואין ספק בלבי כי רשמיו של המעשה צרובים בנפשה של המתלוננת וצפים לעיתים כשהיא נדרשת לצעוד לבדה ברחוב. המתחם צריך ליתן ביטוי לנסיבות העבירה, ואף אם אין המדובר במעשה מגונה שמצא ביטוי בהכנסת יד אל מתחת לבגדיה של המתלוננת, ברור כי אין המדובר בנגיעה חטופה, אלא במגע שנמשך עשרות שניות, מבלי שהמתלוננת זזה. לשיטתי, יש לראות בפרק הזמן בו נמשך המעשה המגונה כנתון רלוונטי המשליך על מתחם העונש ההולם.

7.         לאור האמור לעיל, סבורני כי יש לקבוע את מתחם העונש ההולם ככזה הנע בין 8 חודשי מאסר ברף התחתון, לבין 28 חודשי מאסר ברף העליון. אני ער לכך שהרף העליון מתקרב לעונש המקסימאלי הקבוע לצד העבירה בה הורשע הנאשם, שהיא מסוג עוון, אלא שאין בעיני בנתון זה כדי להשליך באופן משמעותי על קביעת מתחם הענישה, הנגזר, בין השאר, ממידת הפגיעה בערך החברתי ומדיניות הענישה הנוהגת. ברור, כי כאשר מדובר בעבירות מסוג עוון, המנעד, להבדיל מעבירות שהעונש הקבוע לצידן הוא מאסר למשך 14 או 20 שנה, מצומצם יותר וייתכנו מקרים, כמו זה שכעת בפניי, בהם הרף העליון יתקרב לעונש הקבוע בחוק.

הנתונים הרלוונטיים המשפיעים על עונשו של הנאשם

8.         אפרט להלן את הנתונים הרלוונטיים המשפיעים על עונשו של הנאשם.

            עבר פלילי - עיון בגיליון הרשעותיו של הנאשם חושף תמונה קשה ומצמררת של עבריין מין אלים וסדרתי, הפועל אף בתחומי עבריינות נוספים. הגליון כולל רישומים ללא הרשעה (מבית המשפט לנוער) והרשעות בעבירות מין שונות (מעשה מגונה, מעשה מגונה בפומבי, בעילה אסורה בהסכמה, מעשה סדום בקטין), בלמעלה מ-20 אירועים שונים (!) שהתרחשו בשנים 1992-2010. הגליון אף כולל הרשעות בעבירות אלימות שונות, במגוון עבירות רכוש, ובעבירות של הטרדת עד, איומים, עבירות כלפי שוטרים ועוד. נראה כי אין כמעט תחום עברייני ממנו משך הנאשם את ידו.

בגין מגוון העבירות שביצע, ריצה הנאשם עונשי מאסר ממושכים: 30 חודשים; 9 חודשים; 8 חודשים; 1 2 חודשים; 13 חודשים; 18 חודשים; 6 שנים ; 29 חודשים; 21 חודשים.

            ביצוע העבירה למרות קיומו של מאסר על תנאי - רק בחודש מרץ 2011 נדון הנאשם לעונש של 21 חודשי מאסר בגין שתי עבירות מין (מעשה מגונה ומעשה מגונה בכוח) ועבירות נוספות. במסגרת אותו גזר דין, הוטל על הנאשם אף מאסר על תנאי בן 4 חודשים שהוא בר הפעלה בענייננו.

            ביצוע העבירה בתקופה בה היה תחת צו פיקוח לפי חוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין - אם לא די באמור לעיל, הרי שהעבירה בוצעה בתקופה בה היה הנאשם נתון לצו פיקוח. גם נתון זה, כמו העבר הפלילי, ממחיש את עוצמת הסכנה הנשקפת מן מהנאשם. אמנם אין להעניש את הנאשם, במסגרת ההליך שבפניי, בגין הפרת צו הפיקוח, אלא שניתן לראות בכך נסיבה לחומרה, בדומה לעבירה המבוצעת אגב הפרת תנאי מעצר בית.

הערכת מסוכנות - נוכח היותו של הנאשם עבריין מין רצידיביסט, לא היה צורך בהכנת חוות דעת במיוחד לתיק זה, והתביעה הגישה לעיוני את חוות הדעת שהוכנה על ידי המרכז להערכת מסוכנות בתיק אחר של הנאשם, מיום 26.2.12. מחוות הדעת עולה כי עסקינן בנאשם אשר סירב לקבל טיפול תרופתי או טיפול ייעודי לעברייני מין.